ילד יקר שלי,
אני אוהבת אותך... המון... אוהבת וכואבת...
אני לא יודעת אם אי פעם תקרא את הבלוג הזה.
אני לא יודעת אם כשתקרא את המילים כאן, תבין מה אני מרגישה.
כבר תקופה שכל יום שעובר כואב לי יותר, אני מכה את עצמי עוד ועוד.
אני מתוסכלת ואובדת עצות. בוכה כל יום.
מאשימה את עצמי במצב שלך, יודעת שאני האשמה יודעת שהכל בגללי.
לא משנה כמה אומרת לעצמי שאני עושה הכל כדי שיהיה לך טוב, לך ולאחותך.
שאני עושה את הטוב ביותר שיכולה ויש דברים שאינם תלויים בי, אך לא משתכנעת.
זה התחיל בהריון, הייתי עצבנית מאוד, הייתי טעונה מאוד. נתתי למשהו חיצוני להשפיע עלי עד כדי התמוטטות- ההתמוטטויות האלו עשו לך משהו!!
בלידה שלך הניחו אותך עלי אבל בגלל חשש לקחו אותך מיד ממני והכניסו אותי לניתוח חירום- הניתוק הזה עשה לך משהו!
חלית בצהבת, היית מאושפז, עזבתי אותך ללילה כי לא נתנו לי להיות איתך. בטוח בכית בלילה הזה ולא קיבלת את אמא- זה עשה לך משהו!!
כשחזרת הביתה היו לך 3 שבועות של בכי בלתי פוסק, לא היית רגוע.
אני עובדת הרבה אני לומדת הרבה- זה עשה לך משהו!!
אתה המאהב שלי, החיבוקים שלך, ההתרפקויות האלה שלך ומצד שני התסכול שלך, הכעס שלך, התפרצויות הזעם שלך
רצתי איתך לטיפולים, לאבחונים, לרופאים, לחוגים. תמיד היית הבייבי שלי, החיבור שלי, המשהו המיוחד שלי.
אבל לא יכולה יותר, לא עומדת בזה יותר. מה בכל זאת אני עושה לא בסדר? סופי השבוע הורגים אותי, ממוטטים אותי. ההסתגרויות איתך בחדרים שחלילה לא... המבטים של האנשים, הצקצוקים של האנשים, הסטיגמות, הקטלוגים. ואתה.. אתה, שלא מבין מה קורה לך ואיך פתאום נכנס בך "הילד הרע"? "הבטן שאומרת לך מה לעשות והראש שאומר אחרת והראש שתמיד מנצח", זוכר? זוכר שזה מה שאמרת לי כשהיית בן כמעט 4?
ואני, חסרת אונים, רוצה שיהיה לך רק טוב...
אוהבת אותך קטן שלי
אני אוהבת אותך... המון... אוהבת וכואבת...
אני לא יודעת אם אי פעם תקרא את הבלוג הזה.
אני לא יודעת אם כשתקרא את המילים כאן, תבין מה אני מרגישה.
כבר תקופה שכל יום שעובר כואב לי יותר, אני מכה את עצמי עוד ועוד.
אני מתוסכלת ואובדת עצות. בוכה כל יום.
מאשימה את עצמי במצב שלך, יודעת שאני האשמה יודעת שהכל בגללי.
לא משנה כמה אומרת לעצמי שאני עושה הכל כדי שיהיה לך טוב, לך ולאחותך.
שאני עושה את הטוב ביותר שיכולה ויש דברים שאינם תלויים בי, אך לא משתכנעת.
זה התחיל בהריון, הייתי עצבנית מאוד, הייתי טעונה מאוד. נתתי למשהו חיצוני להשפיע עלי עד כדי התמוטטות- ההתמוטטויות האלו עשו לך משהו!!
בלידה שלך הניחו אותך עלי אבל בגלל חשש לקחו אותך מיד ממני והכניסו אותי לניתוח חירום- הניתוק הזה עשה לך משהו!
חלית בצהבת, היית מאושפז, עזבתי אותך ללילה כי לא נתנו לי להיות איתך. בטוח בכית בלילה הזה ולא קיבלת את אמא- זה עשה לך משהו!!
כשחזרת הביתה היו לך 3 שבועות של בכי בלתי פוסק, לא היית רגוע.
אני עובדת הרבה אני לומדת הרבה- זה עשה לך משהו!!
אתה המאהב שלי, החיבוקים שלך, ההתרפקויות האלה שלך ומצד שני התסכול שלך, הכעס שלך, התפרצויות הזעם שלך
רצתי איתך לטיפולים, לאבחונים, לרופאים, לחוגים. תמיד היית הבייבי שלי, החיבור שלי, המשהו המיוחד שלי.
אבל לא יכולה יותר, לא עומדת בזה יותר. מה בכל זאת אני עושה לא בסדר? סופי השבוע הורגים אותי, ממוטטים אותי. ההסתגרויות איתך בחדרים שחלילה לא... המבטים של האנשים, הצקצוקים של האנשים, הסטיגמות, הקטלוגים. ואתה.. אתה, שלא מבין מה קורה לך ואיך פתאום נכנס בך "הילד הרע"? "הבטן שאומרת לך מה לעשות והראש שאומר אחרת והראש שתמיד מנצח", זוכר? זוכר שזה מה שאמרת לי כשהיית בן כמעט 4?
ואני, חסרת אונים, רוצה שיהיה לך רק טוב...
אוהבת אותך קטן שלי
